1 - כיצד יתכן שבהמה טהורה, ללא שום פגם,
מותרת אמנם באכילה, אבל אחד האיברים שלה אסור באכילה? (לא מדובר על חֵלֶב או גיד
הנשה, אלא על איבר שבד"כ מותר באכילה).
2 - כיצד יתכן שבהמה טהורה מותרת באכילה
לאחר שחיטתה, אבל בחייה החָלָב שלה אסור בשתייה?
תשובה:
הפתרון לשתי החידות הוא אחד - מדובר בעובר
שהוציא יד או רגל לפני הלידה והחזירה. אותו אבר מוגדר כטרפה ואסור באכילה. גם החָלָב
שלה (אם העובר נקבה) אסור, כי החלב מוגדר כתערובת של חלב בהמה טהורה שהתערב בחלב
של בהמה טרפה.
המקור לדין זה
הוא בגמרא (חולין ס"ח.), המשנה אומרת "בהמה המקשה לילד והוציא העובר את
ידו והחזירו, מותר באכילה", וכתוב בגמרא "אמר רב יהודה אמר רב, ואבר
עצמו אסור. מאי טעמא, דאמר קרא 'ובשר בשדה טרפה, לא תאכלו', כיון
שיצא בשר חוץ למחיצתו, נאסר". בפועל, יכול אותו ולד לחיות כמה שנים, אבל אותו
אבר מוגדר כטרפה, ולכן לאחר שחיטתו אסור לאכול את אותו אבר.
הרמב"ם
בהביאו הלכה זו כותב "עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו האבר לעולם, ...
ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואח"כ נשחט או נולד הולד וחיה כמה שנים, הרי
אותו האבר אסור משום טרפה" (הלכות מאכלות אסורות פ"ה ה"ט). מלשון
הרמב"ם נראה לכאורה שדין זה נכון בין אם נשחטה האם והוציאו את העובר (בן
פקועה) והעובר ניתר בשחיטת אמו, ובין אם נולד הולד והוא טעון שחיטה. אבל הכסף משנה
מסביר שהרמב"ם מדבר רק בעובר שניתר בשחיטת אמו (בן פקועה), וקודם שחיטת האם
הוציא העובר הוציא את האבר. במקרה כזה שחיטת האם פטרה את הולד משחיטה, ואותו אבר שהיה
בחוץ לא ניתר בשחיטת אמו ולכן הוא אסור באכילה. (גם אם ישחטו אותו זה לא יעזור כי
אין משמעות לשחיטה שלו). אבל אם האם לא נשחטה והעובר נולד, מכיוון שבמקרה כזה
העובר טעון שחיטה, השחיטה שלו מתירה גם את האיבר שיצא קודם לידתו. כך כותב גם
הרמ"א (יו"ד סימן י"ד סעיף ב').
לעיון נוסף נא לעיין באנציקלופדיה תלמודית
"יוצא (לפני שחיטה)" כרך כ"ג עמ' רכ"ו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה