כיצד
יתכן שאדם עובר עבירה וגורם לאדם אחר להתחייב מיתה?
הערות:
1 - לא מדובר על אדם שהעיד עדות שקר
כנגד חבירו. (במקרה זה האדם שהעידו נגדו לא חייב מיתה מצד האמת.)
2 - לא מדובר על אדם שבא על אשת איש או
עריות. (במקרה זה, גם האשה עברה בעצמה את העבירה, אם כי באופן פסיבי.)
3
- מדובר על חיוב מיתה בבית דין.
רמז 1:
האדם השני לא מתחייב מיתה רק בגלל המעשה של חבירו. הוא בעצמו
עשה לפני כן איסור, אבל עדיין לא התחייב מיתה לפני האיסור שעשה חבירו.
רמז 2:
החידה
קשורה ללאו של מסית.
תשובה:
אדם שמסית את חבירו לעבוד כע"ז לו עצמו
(למסית).
הסבר:
מי שמסית את חבירו לעבוד ע"ז חייב סקילה.
בד"כ חיוב הסקילה הוא על עצם ההסתה ולא מותנה בכך שהמוסת אכן עבד ע"ז
כתוצאה מההסתה. אולם לגבי אדם שהסית את חבירו לעבוד לו עצמו (למסית) נחלקו
תנאים מה דינו. רבי מאיר מחייב (כמו כל מסית), ור' יהודה פוטר (סנהדרין סא.). מוסיפה
הגמרא ואומרת, שאם המוסת אכן עבד, המסית חייב (וכמובן גם המוסת), אבל אם המוסת לא
עבד, גם המסית פטור. מסבירה הגמרא שהסיבה שהמסית פטור, מפני שמלכתחילה לא מסתבר
שהמוסת אכן יעבוד את המסית, כי הוא אומר לעצמו שחברו לא עדיף עליו ואין סיבה שהוא
יעבוד את חבירו. בד"כ כאשר נחלקו ר' מאיר ור' יהודה, הלכה כר' יהודה, ולכן
להלכה, המסית פטור מסקילה כל עוד המוסת לא עבד אותו. כך אכן פוסק הרמב"ם
(הלכות ע"ז פ"ה ה"ה).
הערה: תוספות
במקום (ד"ה "ומר סבר מסית לעצמו") מעלה אפשרות שאולי המחלוקת בגמרא
בין ר"י לר"מ אינה לגבי על המסית אלא על המוסת. לפי הסבר זה, המסית חייב
בכל מקרה על עצם הניסיון שלו להסית את חברו, ואילו לגבי הניסת שהביע הסכמה לעבוד
את המסית נחלקו ר"י ור"מ. ר"מ מחייב סקילה על עצם הבעת ההסכמה,
ואילו ר"י סובר שאין לייחס חשיבות להבעת ההסכמה כי הניסת רק לגלג על המסית
(בניגוד למקרה שהמסית הסית לעבוד ע"ז, שבמקרה כזה הבעת ההסכמה היא קבלת
הע"ז כאלוה).
הסבר זה מובא בתוספות כאפשרות
שניה, אבל בהסברו הראשון מסביר תוספות לפי ההסבר שהבאתי, וכך כאמור גם פוסק
הרמב"ם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה