מותר - אסור; אסור - מותר
ראובן סבור שמותר לעשות פעולה מסויימת, ושמעון סבור שאסור.
למרבה הפלא, דווקא לראובן שסבור שהדבר מותר - אסור, ואילו לשמעון שסבור שהדבר אסור - מותר.
מדוע?
תשובה:
מדובר על דבר שמותר מצד עיקר הדין, אבל יש המחמירים שלא לעשותו.
ראובן יודע שהדבר מותר, ואעפ"כ נוהג להחמיר ולאסור, ולכן הדבר נאסר עליו מדין נדר.
שמעון, לעומתו, לא יודע שהדבר מותר ונמנע מלעשותו כי הוא חושב שהדבר אסור. כאשר יתברר לו שהדבר מותר, לא יהיה חייב להמשיך ולאסור את הדבר על עצמו. (כמובן שאם הוא ימשיך לנהוג להחמיר - הדבר יאסר גם עליו).
המקור לדין זה הוא בשו"ע יו"ד סימן רי"ד "דברים המותרים, והיודעים בהם שהן מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קיבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בפניהם". בהמשך אומר השו"ע שאם הוא רוצה להפסיק לנהוג בחומרה זו, הוא יכול לעשות התרת נדרים. המלצת השו"ע היא "לפיכך, הרוצה לנהוג בקצת דרכים המותרים לסייג ופרישות, יאמר בתחילת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר. וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא, או בפעמים שירצה ולא לעולם".
ובהמשך מגביל השו"ע את ההלכה שהזכיר ומוסיף "אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר."
הערות:
1 - דברים כמעט זהים מופיעים בטור באותו סימן.
2 - המקור לדברי הטור והשו"ע הוא מהגמרא "דברים המותרים, ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן, משום שנאמר לא יחל דברו. (נדרים פ"א:) ובדברי הר"ן במקום "ומכאן היה אומר ה"ר יהודה הכהן ז"ל, שאם נהג אדם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בזמן מיוחד ושוב רוצה לשתות יין או לאכול בשר באותו הזמן, צריך היתר" (כלומר, לעשות התרת נדרים).
3 - השו"ע מביא גם דעת המחמירים שסוברים שמי שנהג בטעות, מחוייב לעשות התרת נדרים כדי לנהוג היתר, ואילו מי שהחמיר בידיעה שהדבר מותר, אינו יכול לעשות התרת נדרים. אבל הוא מוסיף שהמנהג כדעה הראשונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה