יום שישי, 18 בדצמבר 2020

מיהי הנעדרת ומתי היא מוזכרת?

חידה 1

בְּרוֹב הַשָּׁנִים הִיא נִסְתֶּרֶת

גְּבֶרֶת אֱמֶת נֶעֱדֶרֶת

כְּשֶׁזָכוֹר בְּזִכְרוֹן וִירָחַיִם מַחְסֶרֶת

זוֹכָה הִיא לִהְיוֹת שׁוּב מוּזְכֶּרֶת

 

חידה 2

בְּרוֹב הַשָּׁנִים הִיא נִסְתֶּרֶת

יֵש בָּהּ עַמֻּדִים וְגֻלַּת הַכֹּתֶרֶת

כְּשֶׁזָכוֹר בְּזִכְרוֹן וִאֵינֶנָּה מַחְסֶרֶת

זוֹכָה הִיא לִהְיוֹת שׁוּב מוּזְכֶּרֶת

 

תשובה:

חידה 1

הפטרת פרשת מקץ ("וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה")

הסבר:

בְּרוֹב הַשָּׁנִים הִיא נִסְתֶּרֶת - ברוב השנים פרשת מקץ נקראת בשבת חנוכה ולכן לא קוראים את ההפטרה שלה.

גְּבֶרֶת אֱמֶת נֶעֱדֶרֶת - בהפטרת פרשת מקץ מסופר על משפט שלמה. אחת הנשים איננה דובר אמת.

כְּשֶׁזָכוֹר בְּזִכְרוֹן וִירָחַיִם מַחְסֶרֶת - פרשת מקץ לא נקראת בשבת חנוכה בשנים שסימנם זחא ו-זחג, כלומר מתקיימים שני תנאים:

1 - ראש השנה (יום זִכְרוֹן תרועה) חל בשבת (זָכוֹר את יום השבת).

2 - השנה היא "חסרה", כלומר, שני החודשים (ירחים) חשון וכסלו חסרים.

זוֹכָה הִיא לִהְיוֹת שׁוּב מוּזְכֶּרֶת - כאשר מתקיימים שני התנאים הנ"ל, פרשת מקץ לא נקראת בשבת, ואז זוכה הפטרת מקץ שיקראו אותה.

שתי הערות:

1 - המשפט " גְּבֶרֶת אֱמֶת נֶעֱדֶרֶת " לקוח משני מקורות:

            א - הפיוט של ר' אברהם אבן עזרא 'צמאה נפשי'. באחד הבתים ר' אברהם מקונן על העובדה שלמרות שאנחנו דת האמת, הנוצרים והמוסלמים טוענים שהם דת האמת. הוא משתמש במשפט שלמה כאליגוריה:

רְאֵה לִגְבֶרֶת אֱמֶת

שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת

לֹא כְּי בְנֵךְ הַמֵּת

וּבְנִי הֶחָי

ב - הפסוק "וַתְּהִי הָֽאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת" (ישעיהו נט טו) והגמרא בסנהדרין שבה ר' יהודה דורש את הפסוק הזה על התקופה לפני שהמשיח בא: "תניא, ר' יהודה אומר דור שבן דוד בא בו ... והאמת נעדרת שנאמר 'ותהי האמת נעדרת' " (סנהדרין צז.).

2 - הסיבה שרק בשני התנאים האלו פרשת מקץ לא נקראת בחנוכה היא כי כאשר ר"ה חל בשבת, גם שמחת תורה חלה בשבת, ולכן פרשת בראשית, שנקראת בשבת הבאה, חלה בתאריך המאוחר ביותר האפשרי. בנוסף, כאשר חודש חשוון חסר, זה גורם לדחייה נוספת של הפרשות בהמשך. במצב הזה פרשת וישב חלה בכ"ו בכסלו (נר שני של חנוכה) ופרשת מקץ "נדחית" מחוץ לחנוכה. (באופן עקרוני זה היה יכול לקרות גם בשנה "כסדרה", אבל לעולם אין שנה שר"ה חל בשבת והיא כסדרה).

 

חידה 2

הפטרת שבת שניה של חנוכה ("וַיַּעַשׂ חִירֹום")

הסבר:

ְּבְּרוֹב הַשָּׁנִים הִיא נִסְתֶּרֶת - ברוב השנים יש רק שבת אחת בחנוכה ולכן לא קוראים את הפטרת שבת שניה של חנוכה.

יֵש בָּהּ עַמֻּדִים וְגֻלַּת הַכֹּתֶרֶת - בהפטרת שבת שניה של חנוכה מוזכרים עמודים וגולות הכותרות.

כְּשֶׁזָכוֹר בְּזִכְרוֹן וִאֵינֶנָּה מַחְסֶרֶת - רק בשנים בהם היום הראשון של חנוכה חל בשבת יהיו שתי שבתות בחנוכה. המצב הזה קורה בשנים שסימנם זשג ו-זשה, כלומר מתקיימים שני תנאים:

1 - ראש השנה (יום זִכְרוֹן תרועה) חל בשבת (זָכוֹר את יום השבת).

2 - השנה היא "שלמה", כלומר, אף אחד משני החודשים חשון וכסלו איננו חסר.

זוֹכָה הִיא לִהְיוֹת שׁוּב מוּזְכֶּרֶת - כאשר מתקיימים שני התנאים הנ"ל, היום הראשון של חנוכה חל בשבת, ואז יהיו שתי שבתות בחנוכה, והפטרת שבת שניה של חנוכה זוכה שיקראו אותה.

שתי הערות:

1 - את הפטרת  "וַיַּעַשׂ חִירֹום" קוראים גם בשבת פרשת ויקהל לפי מנהג האשכנזים או בפרשת פקודי לפי מנהג הספרדים.

2 - כפי שהסברתי בהערה לחידה 1, כאשר ר"ה חל בשבת וחודש חשוון חסר, פרשת וישב חלה בכ"ו בכסלו (נר שני של חנוכה). לעומת זאת, כאשר חודש חשוון מלא (שנה שלמה), פרשת וישב חלה בכ"ה בכסלו (נר ראשון של חנוכה) וממילא יש שתי שבתות בחנוכה.

פסוק שכל מילותיו (+ מילה נוספת בפסוק הסמוך) מסתיימותבאות "ם"

מהו הפסוק שכל מילותיו  (+ מילה נוספת בפסוק הסמוך) מסתיימות באות "ם"? (יש שתי תשובות)

תשובה:

1 - "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִֽים׃ גְּמַלִּים ..." (בראשית לב טו-טז) - סה"כ 9 מילים

2 - "... תְּמִימִֽם׃ וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָֽם" (במדבר כט לב-לג - מוספי שביעי של סוכות) - סה"כ 8 מילים

הרחבה:

בעל הטורים (על הפסוק בבראשית) מוצא קשר בין שני הפסוקים:

"כל [התיבות של זה] הפסוק מסיים במ''ם. וכן פסוק 'ומנחתם ונסכיהם'. שבשביל הבהמות ששלח לעשו [והם תק''ן בהמות, ולא סמך על הבטחת הקב"ה, הוצרכו בניו להביא] תק"ן קרבנות בשנה, (וחוץ התמידים) כדמפרש בפרשת פנחס."

בעל הטורים מביא גם 2 הסברים נוספים מדוע כל המילים מסתיימים במ"ם:

 - "והם ח' ממי''ן, וכנגדם מלכו שמונה מלכים באדום לפני מלוך מלך בישראל."

 - "ד''א, לכך מסיים הכל במ''ם, לפי שכל הבהמות ששלח לו היו בעלי מומים שלא יקריב מהם קרבן."

הערה:

במהדורה מבוארת של "בעל הטורים", מעיר הרב יעקב ק. רייניץ לגבי מספר הקרבנות:

כוונתו למוספין, שהם נוסף לתמידין. ועם זה רבים נתחבטו בחשבון תק"ן קרבנות שכתב רבינו. ומצאתי פשר דבר בטעמי מסורת למהר"ם מרוטנבורג (פרשת פנחס) שכתב דאין לכלול קרבנות שמיני עצרת שהם דורון ומנחה, וגם משמע כן, שהרי קודם שמיני עצרת נאמר הפסוק 'ומנחתם ונסכיהם'. ופירוש, שאז שלמו תק"ן הקרבנות. וכך הוא החשבון:

מוספי שבת ור"ח                                  : 236  (ר"ח : 11*12=132, שבת : 2*52=104,  132+104=236 צבי)

מוספי פסח וכבש הבא עם העומר        : 78  (פסח : 11*7=77 + כבש עם העומר=78 צבי)

מוספי עצרת ושתי הלחם                     : 24  (שבועות : 11, קרבנות שתי הלחם : 13, 11+13=24 צבי)

מוספי ר"ה                                           : 10

מוספי יוה"כ עם שני השעירים והאיל : 13

מוספי החג                                          : 189

סה"כ                                                : 550

יום שלישי, 19 במאי 2020

שני בשני

שני בשני

בין שלושים לכ"ח במ"טמונים

תשובה:

שני   - פסח שני

בשני - פסח שני חל בחודש אייר שהוא החודש השני

פסח שני חל ב-29 לעומר, כלומר, בין 30 לעומר לכ"ח (28) לעומר.

מ"טמונים - כינוי לימי ספירת העומר (מ"ט מונים, כלומר סופרים מ"ט ימים). ראו כאן:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8#%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D

 

יום שלישי, 12 בנובמבר 2019

חידות לפרשת לך לך

1 - פעל שמופיע בפרשה שלוש פעמים, באותו כתיב, אבל בכל פעם הניקוד שונה, השרש שונה (וכמובן המשמעות שונה).

2 - באחד עשר מקומות (תרתי משמע) בפרשה מופיעה התייחסות למשהו עתידי.

        הערה: לא מדובר על הבטחה, לא נבואה ולא בקשה, אלא על תיאור עובדתי.

תשובה:

1 - "וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (יג יח) - שרש ישב

     ַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ" - שורש שוב

     "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם" (טו יא) - שרש נשב (כפי שכותב רש"י: "לשון נשיבה והפרחה")

2 -

א: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם" (יב ו) - אבן עזרא: "משה קראו כן, כי שכם לא היה בימי אברהם", רד"צ הופמן: "המקום שבו עתידה לשכון העיר שכם".

ב: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל" (יב ח) - בפרשת ויצא רואים שרק יעקב הוא זה שנתן לה שם זה: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (כח יט).

ג: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה" (יג י).

ד: "וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר" (יד ב) - בפרשת וירא כתוב שרק במהפכת סדום ניתן לה השם הזה: "וְהִיא מִצְעָר ... עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר" (יט כ+כב).

ה: "כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח" (יד ג) - רש"י: "לאחר זמן נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח".

ו: "וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר" (יד ו) - בפרשת וישלח כתוב: "וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר" (לו ח). המקום נקרא כך על שמו של שעיר החורי (לו כ). אליפז, בנו של עשו, לקח לו לפילגש את תמנע, אחותו של לוטן, בנו של שעיר החורי (לו יב + לו כב). כלומר, שעיר החורי חי בזמנו של עשו. לכאורה נראה שבזמנו של אברהם המקום עדיין לא נקרא הר שעיר.

ז: "עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ" (יד ז) - רש"י: "על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן להישפט על עסקי אותו העין".

ח: "וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי" (יד ז) - רש"י: "עדיין לא נולד עמלק ונקרא על שם העתיד".

ט: "וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (יד יד) - העיר דן קיבלה את שמה רק בזמן פסל מיכה. לפני כן היא נקרא לשם/ליש: "וַיַּעֲלוּ בְנֵי דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם לֶשֶׁם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּ אוֹתָהּ לְפִי חֶרֶב וַיִּרְשׁוּ אוֹתָהּ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן כְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם"  (יהושע יט מז) / "וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (שופטים יח כט).

י: "וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (יד טו) - רש"י: "אין מקום ששמו חובה, ודן קורא חובה על שם עבודה זרה שעתידה להיות שם".

יא: "אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (יד יז) - רש"י, בפירושו השני, מביא מדרש אגדה: "שהושוו שם כל האומות והמליכו עליהם אברהם לנשיא אלהים ולקצין". כלומר, לפי המדרש, כאשר מלך סדום יצא לשם כדי לקבל את פניו של אברהם, עדיין לא נקרא המקום בשם זה.

יום רביעי, 5 בספטמבר 2018

אלו שלא נולדו ואלו שלא מתו

מיהם אלו שלא נולדו ומיהם אלו שלא מתו?
תשובה:
לא נולדו : אדם הראשון וחוה לא נולדו, אלא נבראו ע"י ה'
לא מתו  :
  - אליהו הנביא - אליהו לא מת, אלא עלה בסערה לשמים ע"י רכב אש וסוסי אש (מלכים ב ב יא).
  - חנוך בו ירד (אביו של מתושלח) - כתוב בתורה: "ואיננו כי לקח אותו אלוקים" (בראשית ה כד). נחלקו הדעות כיצד לפרש את הפסוק, וממילא בשאלה האם חנוך מת או נלקח חי. בתרגום אונקלוס יש שתי גרסאות: "ארי אמיתיה  ה' (כי המיתו ה')" או " ארי לא אמיתיה  ה' (כי לא המיתו ה')". רשי כותב: "מיהר הקב״ה וסילקו והמיתו קודם זמנו" (בפירושו לפסוק כב). אבן עזרא מפרש: "מת". רלב"ג כותב: "שהושמה נפשו בגן עדן" (בפירושו לפסוק כג). המלבי"ם כותב: "לוקח למרום כמדרגת אליהו ז"ל". בספר מדרש אגדה כתוב: "עלה לרקיע בדבר ה' וקרא אותו מטטרון". וכן יש דעות שונות במדרשים ובמפרשים לכאן ולכאן.
  - שרח (סרח) בת אשר - כתוב בתרגום יונתן ששרח בת אשר נלקחה בחייה לגן עדן (בראשית מו יז).
  - בנוסף לשלושה שהוזכרו לעיל, כתוב "תִּשְׁעָה נִכְנְסוּ בְּחַיֵּיהֶם בְּגַּן עֵדֶן. וְאֵלּוּ הֵן: חֲנוֹךְ בֶּן יֶרֶד, וֵאלִיָהוּ, וּמָשִׁיחַ (לא ברור לי למי הכוונה), וְאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, וְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר, וְעֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי, וְיַעְבֵּץ בְּנוֹ שֶׁל רְבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא, וּבִתְיָה בַת פַּרְעֹה, וְסֶרַח בַּת אֲשֶׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים הוֹּצֵא מֶלֶךְ צוֹר, וְתַכְנִיס תַּחְתָּיו רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי (עפ"י הגמ' בכתובות עז:)" (מסכת דרך ארץ זוטא א).
גם על יעקב אבינו נאמר בגמרא: "אמר ר' יוחנן, יעקב לא מת" (תענית ה ב). מפרש רש"י: "אלא חי הוא לעולם". רבינו בחיי מפרש: "נפשו של יעקב היה מרחפת על גופו תמיד לתוקף קדושתו" (בראשית מט, לג בפירוש שני). כלומר, נפשו עדין מחוברת אל גופו במידה מסויימת, שלא כדרך שאר המתים, שהנפש מתנתקת מן הגוף ניתוק גמור.

יום שני, 30 ביולי 2018

שטחים תמורת שלום

מידי פעם עולה לדיון בשיח הציבורי הרעיון של "שטחים תמורת שלום". יש בינינו כאלו ששוגים באשליית שווא, שאם רק נסגיר לאויבינו חלקים מארצנו הקדושה, מיד יפרוץ השלום. מתברר שהרעיון הזה איננו חדש. מי בתנ"ך הציע את הרעיון של "שטחים תמורת שלום"?

תשובה:

מלך בני עמון הציע ליפתח: " וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם. " (שופטים יא יג). כמובן שיפתח דחה את ההצעה. תגובתו הייתה: " וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה ... וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיָדוֹ. וַיַּכֵּם ... מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " (שופטים יא כט-לג).

 

יום שלישי, 24 ביולי 2018

ניקוד בגמרא

כידוע הטקסט של הגמרא לא מנוקד. היכן יש מקום בגמרא שבו מופיע ניקוד בגמרות המודפסות?

תשובה:

1 - במסכת זבחים דף סד עמ' ב, יש דיון לגבי הזאת הדם של חטאת העוף. את דם העוף מזים תחילה על המזבח מרחוק ואח"כ מצמידים את צוואר העוף לדופן המזבח ועושים מיצוי של שארית הדם. המשנה קובעת שאת הזאת הדם עושים בחלקו התחתון של המזבח. הגמרא מסבירה שלומדים את זה מהפסוק " וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת, עַל-קִיר הַמִּזְבֵּחַ, וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם, יִמָּצֵה אֶל-יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ " (ויקרא ה ט). מפסוק זה לומדים חז"ל שאת הדם מזים במקום שהדם מתמצה (נוזל מעצמו) ליסוד של המזבח, כלומר בחלק התחתון. שואלת הגמרא אולי נאמר שאת ההזאה עושים למעלה, והפסוק מלמד רק שאת המיצוי של שארית הדם עושים בחלק התחתון. עונה הגמרא: " מי כתיב יַמְצֶה? יִמָּצֵה כתיב דממילא משמע ". כלומר, אם הפסוק רק בא לומר שהמיצוי צריך להיות בחלק התחתון היה צריך להיות כתוב ַמְצֶה' (כלומר הכהן יעשה את המיצוי מעל היסוד). מכיוון שכתוב 'יִמָּצֵה', שפירושו יתמצה מעצמו, זה מלמד שגם ההזאה צריכה להיות בחלק התחתון, כדי שהדם יתמצה לאחר ההזאה לכיוון היסוד. מכיוון שבשתי המילים יַמְצֶה יִמָּצֵה הכתיב זהה, וההבדל הוא רק בניקוד, החליטו המדפיסים להוסיף ניקוד.

הערה:

בהגהות של שיטה מקובצת אות יב מופיעה ניקוד שונה: " מי כתיב יְמַצֵה " (במקום 'יַמְצֶה'), אבל הכוונה היא אותו דבר: הכהן יעשה מיצוי.

2 – במסכת ברכות דף י ע"א, מופיע הסיפור המפורסם על ר' מאיר ואשתו ברוריה. לר' מאיר היו שכנים שהציקו לו והוא התפלל שהם ימותו. אמרה לו ברוריה אשתו, מדוע אתה מתפלל שהם ימותו? האם אתה מסתמך על הפסוק " יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ " (תהילים קד לה)? " מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב (האם כתוב חוטאים? הרי כתוב חטאים)". ולכן אומרת ברוריה, אתה צריך להתפלל עליהם שהם יחזרו בתשובה. ר' מאיר התפלל שהם יחזרו בתשובה ואכן הם חזרו בתשובה. לכאורה דברי ברוריה קשים. הרי המילה 'חַטָּאִים' פירושה הוא 'חוטאים'. לכן מסביר רש"י: " קרי ביה חֲטאים ". כלומר, לפי רש"י אמנם הניקוד בפסוק הוא חַטָּאִים (עם פתח ודגש באות טי"ת), אבל לצורך הדרשה קוראים חֲטָאִים (עם חטף פתח וללא דגש) ואז הפירוש הוא שיפסקו החטאים, כי האנשים יחזרו בתשובה. כדי שנבין את דברי רש"י, רשמו המדפיסים את הסימן של החטף פתח. (תודה ליהונתן נוימן על התשובה הזו)