יום רביעי, 30 בדצמבר 2015

גם בורא פרי הגפן וגם שהכל, גם אשר יצר וגם יוצר (וגם בורא עצי בשמים)

מתי מברכים גם 'בורא פרי הגפן' וגם 'שהכל', גם 'אשר יצר' וגם ' יוצר', ולחלק מהמנהגים גם 'בורא עצי בשמים'? (תודה לאסף אזולאי על החידה)
תשובה:
שבע ברכות שבחופה ובשבעת ימי המשתה ('ברכת חתנים' בלשונו של הרמב"ם):
'בורא פרי הגפן'  (על היין)
'שהכל ברא לכבודו'
'אשר יצר את האדם בצלמו'
'יוצר האדם'
'בורא עצי בשמים' – לפי הרמב"ם נוהגים להביא הדס עם היין ולברך עליו אחר ברכת היין, וכן נוהגים התימנים הבלאדים. (הלכות אישות פרק י' הלכה ד' - תודה לרחמים שר שלום על התוספת)


יום שבת, 26 בדצמבר 2015

מתי מותר לאכול חלב וגיד הנשה?

מתי מותר לאכול חֵלֶב וגיד הנשה?
תשובה:
הפתרון לשתי החידות הוא אחד - מדובר בבן פְּקוּעָה - ולד שנמצא בבהמה אחר שנשחטה ונפקעה (נקרעה) בטנה. כפי שכתבתי בחידה על בן-פקועה, ולד כזה ניתר בשחיטת אמו ואינו טעון שחיטה. הגמרא לומדת שכאשר הולד ניתר בשחיטת אמו, גם החֵלֶב וגיד הנשה מותרים.
לגבי חֵלֶב יש מצב נוסף שהוא מותר באכילה - חֵלֶב של חיה (רק חֵלֶב של בהמה אסור באכילה).
הערות:
1 - כפי שכתבתי בחידה על בן-פקועה, לדעת ר' מאיר עובר בן תשעה חודשים (שכלו חודשיו) שנמצא חי אינו ניתר בשחיטת אמו ולגן גם החֵלֶב והגיד אסורים. הרמב"ם פוסק שגם לדעת חכמים החֵלֶב אסור, למרות שהוא ניתר בשחיטת אמו. גם השו"ע אומר שיש אוסרים, ואם הפריס על הקרקע, מכיוון שמדרבנן הוא טעון שחיטה, לכל הדעות חלבו אסור.
2 - בניגוד לחֵלֶב ולגיד שמותרים באכילה, דמו של בן-פקועה אסור.
מקורות:
חולין ע"ד:-ע"ה. , שו"ע יו"ד סימן ס"ד סעיף ב', סימן ס"ה סעיף ז', סימן ס"ו סעיף א', רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"ז ה"ג, פ"ח ה"א, פ"ו ה"ה, אנציקלופדיה תלמודית "בן פקועה" כרך ג' עמ' ש"ע-שע"ב, "גיד הנשה" כרך ו' עמ' י-י"ב

יום שני, 21 בדצמבר 2015

בהמה טהורה שאחד האיברים שלה והחלב שלה אסור

1 - כיצד יתכן שבהמה טהורה, ללא שום פגם, מותרת אמנם באכילה, אבל אחד האיברים שלה אסור באכילה? (לא מדובר על חֵלֶב או גיד הנשה, אלא על איבר שבד"כ מותר באכילה).
2 - כיצד יתכן שבהמה טהורה מותרת באכילה לאחר שחיטתה, אבל בחייה החָלָב שלה אסור בשתייה?
תשובה:
הפתרון לשתי החידות הוא אחד - מדובר בעובר שהוציא יד או רגל לפני הלידה והחזירה. אותו אבר מוגדר כטרפה ואסור באכילה. גם החָלָב שלה (אם העובר נקבה) אסור, כי החלב מוגדר כתערובת של חלב בהמה טהורה שהתערב בחלב של בהמה טרפה.
המקור לדין זה הוא בגמרא (חולין ס"ח.), המשנה אומרת "בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו, מותר באכילה", וכתוב בגמרא "אמר רב יהודה אמר רב, ואבר עצמו אסור. מאי טעמא, דאמר קרא 'ובשר בשדה טרפה, לא תאכלו', כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו, נאסר". בפועל, יכול אותו ולד לחיות כמה שנים, אבל אותו אבר מוגדר כטרפה, ולכן לאחר שחיטתו אסור לאכול את אותו אבר.
הרמב"ם בהביאו הלכה זו כותב "עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו האבר לעולם, ... ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואח"כ נשחט או נולד הולד וחיה כמה שנים, הרי אותו האבר אסור משום טרפה" (הלכות מאכלות אסורות פ"ה ה"ט). מלשון הרמב"ם נראה לכאורה שדין זה נכון בין אם נשחטה האם והוציאו את העובר (בן פקועה) והעובר ניתר בשחיטת אמו, ובין אם נולד הולד והוא טעון שחיטה. אבל הכסף משנה מסביר שהרמב"ם מדבר רק בעובר שניתר בשחיטת אמו (בן פקועה), וקודם שחיטת האם הוציא העובר הוציא את האבר. במקרה כזה שחיטת האם פטרה את הולד משחיטה, ואותו אבר שהיה בחוץ לא ניתר בשחיטת אמו ולכן הוא אסור באכילה. (גם אם ישחטו אותו זה לא יעזור כי אין משמעות לשחיטה שלו). אבל אם האם לא נשחטה והעובר נולד, מכיוון שבמקרה כזה העובר טעון שחיטה, השחיטה שלו מתירה גם את האיבר שיצא קודם לידתו. כך כותב גם הרמ"א (יו"ד סימן י"ד סעיף ב').
לעיון נוסף נא לעיין באנציקלופדיה תלמודית "יוצא (לפני שחיטה)" כרך כ"ג עמ' רכ"ו. 

יום ראשון, 13 בדצמבר 2015

בהמה שאין צורך לשחוט אותה

כיצד יתכן שבהמה מותרת באכילה גם ללא שחיטה?
תשובה:
בן פְּקוּעָה - ולד שנמצא בבהמה אחר שנשחטה ונפקעה (נקרעה) בטנה.
מי ששחט בהמה מעוברת ומצא בה עובר בן שמונה חודשים (שלא כלו חודשיו), בין חי ובין מת, או עובר בן תשעה חודשים (שכלו חודשיו) מת, הרי הוא מותר באכילה לכל הדעות ואינו טעון שחיטה, שנאמר "וכל בהמה מפרסת פרסה ... בבהמה אותה תאכלו" (דברים י"ד ו'), דרשו חז"ל שגם בהמה שנמצאת בתוך בהמה מותרת באכילה.
ואם מצא בן תשעה חי, נחלקו תנאים - ר' מאיר אומר שטעון שחיטה ואינו ניתר בשחיטת אמו, ואילו חכמים אומרים שגם במקרה זה הוא ניתר בשחיטת אמו.
הלכה כחכמים שגם בן תשעה חי ניתר בשחיטת אמו ואינו טעון שחיטה.
לדעת ר' שמעון שזורי, הלכה זו גם נוהגת בפועל ללא הגבלת גיל ("אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה, שחיטת אמו מטהרתו"). אבל לדעת חכמים, אם הולד הפריס על גבי הקרקע, הרי הוא טעון שחיטה מדרבנן (כדי שלא יבואו להחליף אותו בבהמה גמורה ויאכלוה ללא שחיטה). יש מסבירים שהפריס הכוונה שעמד על רגליו והלך, ויש מחמירים שאפילו רק עמד ולא הלך גם טעון שחיטה מדרבנן.
הלכה כחכמים שאם הפריס על רגליו טעון שחיטה מדרבנן.
מקורות:
חולין ע"ד. , שו"ע יו"ד י"ג, רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"ה הלכה י"ג-י"ד, אנציקלופדיה תלמודית "בן פקועה" כרך ג' עמ' שס"ז